גדלתי בשכונת הגבעה הצרפתית, אחת ההתנחלויות שקמו על האדמה הפלסטינית בירושלים המזרחית, שסופחה לישראל, מרחק קצר מאוד מעיסאוויה השכנה. שום חומת בטון לא חצצה בין השכונות, ובכל זאת עמדה ביניהן תהום. ילדי עיסאוויה לא היו חלק מנוף ילדותי. למעשה, אני לא חושבת שידענו בכלל על קיומם, לא כל שכן על תנאי החיים המחפירים שלהם, על הצפיפות, על העוני, על היד המאוגרפת ששולטת בכל היבט של חייהם.
לימים, אמתלות של ביטחון ואובססיה נצחית ל"שיפור דמוגרפי" הולידו בירושלים גם חומה פיזית שקרעה מעל העיר חלקים שמלכתחילה סופחו אליה בכוח, משאירה את תושביהם באזור הדמדומים המתעתע שבין שייכים ולא שייכים, מחזיקים בתושבות ירושלמית אך מופרדים ממנה בפועל. באופן פרדוקסלי, הבהלה שעוררה בניית החומה בקרב התושבים הפלסטינים והקשיים שהולידה ההפרדה חוללו מהלך דמוגרפי הפוך ממה שישראל קיוותה, והזרימו פנימה רבבות שחששו, ובצדק, שההישארות בצידה האחר של ירושלים משמעה סכנה לעצם מעמדם כתושבי העיר.
ירושלים היא עיר של פרדוקסים רבים, שכוחות של חיבור והפרדה פועלים בה בעת ובעונה אחת, כל הזמן. עיר של חומות גלויות וסמויות מן העין. זר שייקלע לעיר יתרשם אולי מהמרחבים המשותפים הרבים לתושביה היהודים והערבים: ברכבת הקלה, בקניונים, בסניפי הדואר. אם ירחיק את מבטו יראה בוודאי גם את חומת ההפרדה שקרעה את תושבי ירושלים המזרחית מהחיבור הטבעי לגדה המערבית, קרעה קהילות זו מעל זו, קרעה משפחות.
הקריעה הזו של תושבי ירושלים הפלסטינים מהגדה לא לוותה בחיזוק מעמדם או זכויותיהם בתוך העיר. בתוך "העיר שחוברה לה יחדיו" החומות הסמויות נוכחות מתמיד. המרחבים המשותפים הם אלה שנגזרו על תושביה בעל כורחם, בעיקר מפאת המחסור החמור בתשתיות ראויות במזרח העיר שמאלץ את תושביו להגיע למערבה לצורך קבלת שירותים. מרחבים משותפים מרצון כמעט לא קיימים, למעט כמה יוצאי דופן כמו בית הספר הדו-לשוני, שבו למדו בנותיי, המרכז התרבותי "פיל בית", ועוד כמה מרחבים נדירים שבהם יהודים וערבים תושבי העיר נפגשים מתוך כבוד ורצון אמיתי להכיר. מעבר לאלה, העיוורון וההכחשה ממשיכים לשלוט.
עיוורון והכחשה חד-צדדיים, כמובן, שכן לפלסטינים אין את הפריבילגיה לשכוח את הנוכחות היהודית בעיר שממשיכה לא רק לשלוט בהם ביד ברזל אלא לחפור את האדמה שמתחת לרגליהם כל הזמן, לעיתים פשוטו כמשמעו. אבל בקרב התושבים היהודים הם מאפשרים איזו ראייה סלקטיבית שכמו מנפה את הפלסטינים משדה הראייה. אנחנו יכולים לחיות את כל חיינו בעיר הזו מבלי לדעת על הפלישות הליליות לשכונות הפלסטיניות, על מעצרי הילדים, על הריסות הבתים. אפילו כשעוצרים אותם בשורה לנגד עינינו ממש, ביציאה ממנהרת צה"ל למשל, מול שער שכם, הפלסטינים נמצאים מעבר לחומות הסמויות מהעין שהופכות אותם לאנשים שקופים.
כשאני מבקרת את אימי בגבעה הצרפתית, לא רחוק מהבית שבו גדלתי, קולות הפיצוץ הרמים שמגיעים מכיוון עיסאוויה מהדהדים בחלל הסלון. "כנראה שיש שם חתונה", אומרת אימי. אני יודעת שבתוך תוכה, גם היא יודעת שמדובר בקולות פיצוץ אחרים.