אלה הם זיכרונות והרהורים שלי, יהודי ישראלי יליד ירושלים 1961. זיכרונות של בן לדור מובחן שהתבגר בעיר בלי חומה, בירושלים שאחרי 1967 ולפני 2003. זכיתי: חייתי בירושלים 35 שנה נדירות, שבהן שערי החומה הפנימית, חומת העיר העתיקה והמחסומים בין העיר המזרחית למערבית, כבר נפתחו לרווחה, כך הרגשנו (אחר כך התחלנו לשאול האומנם נפתחו לרווחה ועל ידי מי ועבור מי), וחומת ההפרדה עוד לא נבנתה. שנים שבהן המבט בתוך העיר, בסוף רחוב יפו למשל, כבר לא נתקל בחומת בטון המסתירה חומת אבן עתיקה, והמבט החוצה טרם נתקל בגדר אימתנית או בחומה שגובהה שמונה מטרים. שנים שבהן הרגל הפוסעת יכלה לתור אחרי העיניים וללכת, ללכת בעוד ערוץ ועוד גבעה ועוד כפר ועוד מאהל. במבט לאחור אני מבין – זוהי תקופה ייחודית; הורינו לא זכו למרחב הזה ואף ילדינו לא. וברוך השם ידענו לנצל את השנים הללו. פסענו בעיר ירושלים ומעבר לה. הרחבנו את נשימתנו. יצאנו למרחבים. ימה וצפונה וקדמה ונגבה. היינו הולכים ברגל מבית וגן למלחה, לעין יאלו (היום עין יעל) ומשם מטפסים לכרמיזן ולבית ג'אלא, או בנתיב אחר, הלאה לבתיר ולחוסאן; היינו נוסעים בקו 25 לנווה יעקב ומשם זולגים מזרחה לקבור בני אסראיל (קבר רחל "האמיתי", לפי כמה מסורות) ולוואדי קלט או ואדי צוויניט; היינו נוסעים באוטובוס משער שכם לבית חנינא ומשם ברגל לנבי סמואל או לאלג'יב (ושם הבריכה אשר בגבעון); או שהיינו מדרדרים עצמנו מהר הצופים מזרחה, דרך ואדי רוואבי אלעסאסווה דרומה ומזרחה לעבר ואדי מוכלכ, נחל אוג ועד לנבי מוסא. הארץ הייתה פרושה לפנינו וליבות האנשים (לכאורה?) היו פתוחים אלינו. בכפרים ובמאהלים.
הכרנו ואדיות ונקיקים, דילגנו בין טרסות ופסענו בין מטעים ומרבצי צאן; הצטרפנו לרועים; הבטנו בעין אוהבת ומכירת תודה על צמחים וציפורים ויונקים, ועל אנשים. בעיקר על אנשים. לימדנו עצמנו להרחיב את שפתנו מהעברית הישראלית לשפה עמוקה יותר, עוטפת יותר. שפת הברכות והנדיבות-הגוברת-על החשד והזרות. סבאח אלח'יר. יעטיכ אלעאפיה. כיפכם יא שבאב. אללה יזיד פדלכּ. תסבח עלא ח'יר. תפדל, היי ח'בז טאבון, כל, פיש אחסן מן ח'בז טאבון. צחוק נבוך של סבתא פלאחית.
היינו מאוד פוליטיים וא-פוליטיים (היינו? אולי מוטב לעבור לגוף ראשון יחיד). ידעתי שאנחנו פוסעים בארץ אבותינו. ידעתי שהאנשים שאנחנו פוגשים שייכים לארץ הזו לא פחות מאיתנו, ואולי יותר. התחלתי להבין עמוק בפנים שיש כאן מאבק אמיתי. מאבק בין אמיתות. גילוייו האלימים והמדממים לא פסחו עליי. אבל הארץ עוד הייתה פתוחה. לכולם. איך התאפשר הדבר איני יודע. אולי חומות הלב בין האנשים עוד היו עבִירות. האם עוד יתאפשר הדבר? איני יודע. מי ייתן שכן. אפשר וראוי להתחיל לחשוב על התנאים שיאפשרו את הורדת החומות. במחשבה ראשונית עולות המילים שוויון, חופש וביטחון. צריך לחשוב על זה יותר. זה לא לעכשיו.
במבט לאחור זה ברור: לו הייתה קיימת החומה-גדר אז, ילדותנו הייתה שונה. נערותנו הייתה שונה. חיינו היו שונים. ובמבט היום? אני מסתכל על החומה ונשימתי הופכת כבדה; מסתכל על הצילומים ומתמלא צער. צער על מי שגדל בעיר סגורה ועל מי שהעיר סגורה בפניו ועל מי שהחומה סוגרת ומקיפה ומלפפת אותו ועל מי שלבבו סגור ובליבו חומה.
אני מסתכל עכשיו על מפת החומה. מחוזות החפץ של ילדותי הם מעברה השני. קצת אגואיסטי אולי אבל אני מסתכל על צילומי החומה ומרשה לעצמי לחשוב על עצמי. כן, אני יודע שהסובלים העיקריים מהחומה הם הפלסטינים. אני יודע שהיא עוברת על אדמותיהם ובין בתיהם; שאדמותיהם הופקעו עבורה ודרכם נחסמה בגינה; שלא רק נוף חייהם השתנה אלא גם מהלך ימיהם; אני זוכר שהם, להבדיל מיהודים, מנועים בכוח הנשק והחוק מבוסס הנשק מלעבור את החומה ולבוא בשערי ירושלים. אז, בשנות הנעורים שלי, הייתה זו עירם לענייני קודש וענייני חול. תושבי הכפרים שהיינו מגיעים אליהם ברגל, ואלו הרחוקים יותר, ותושבי ערי הגדה, כולם היו עולים לירושלים, אם בשביל למכור מרווה ומשמשים וענבים, אם בשביל להתפלל באלאקצא, אם בשביל לשטוף את העיניים ביופייה של העיר. זוהי ירושלים, אלקודס, של פעם. אני זוכר לה, ולהם, את חסד נעוריי.
אני כואב עבורם ומצטער עבורנו. מבט ביקורתי פנימי וקטן אומר לי: זוהי תוגת הקולוניאליסט, הכובש, שההתנגדות של בני המקום מונעת ממנו את מנעמי הארץ. יש בזה משהו. אבל צריך להזכיר: זהו קולוניאליסט שאין לו לאן ללכת, שיש לו זיקה למקום גם בתוקף הולדת וגם זיקה היסטורית ודתית, שאינו רוצה להיות קולוניאליסט אלא מעדיף לחיות בשוויון. קולוניאליסט בעל כורחו ששואף לשחרר את זולתו ואת עצמו מעול הקולוניאליזם ומן החומות. האם זה אפשרי?