גדר, חומה, חיץ, מכשול. ביטחון. הפרדה. טוהר. לבן בפנים, שחור בחוץ.
הגדר הניצבת מולנו מפרידה בין הווילה לבין הג'ונגל; בין האדון לבין העבד. העבד יכול לבוא בשערי הווילה של האדון כדי לעובדה ולשומרה, אולם עם ערב עליו לשוב אל הג'ונגל. שם מקומו. הוא יֵצא וייכנס דרך מעבר ברזל מבוטן, משוכלל, מפוקח, מצולם ומאובטח מכל עבריו. המעבר שמעניק ביטחון ליושבי הווילה.
את סיפורה של מדינת ישראל אפשר לספר בהרבה אופנים. מי ראויים לספרו יותר מהמפסידים? את רכושם, אדמתם, מורשתם וחירותם איבדו בשתי פעימות גדולות לפני עשורים רבים. לאחר מכן איבדו גם את היכולת לנוע בחופשיות במולדתם. מאז, את המעט שנותר הם ממשיכים לאבד בהתמדה בכל מקום שבו יהיו בין הים לנהר. ברבות הימים גם התקווה אבדה והוחלפה בייאוש. המרוץ להשגת היתר שהייה זמני בתנאים נוחים יותר בבית האדון החל.
ההפרדה נועדה להעניק ביטחון. ליהודים. הגדר אינה מעניקה ביטחון לפלסטינים; היא מונעת מהם ביטחון אישי, אנושי, לאומי, פסיכולוגי, בריאותי, תעסוקתי. היא שוללת מהם את האפשרות לחיות ולעבוד לצד היהודים, לא תחתם, וכך להכיר יהודים כשווים ולא כאדונים. כך מסכלת גדר ההפרדה ביטחון בר-קיימא ליהודים.
מדינת ישראל נוסדה מתוך המתח שבין השרידות המיידית, מבצע ההצלה בשטח, של הפרט והלאום היהודי, לבין התקווה לשגשוגם ארוך הטווח. הניתוח הצליח והחולה שרד, אולם את עתידו הוא מקריב בכל יום ויום על מזבח שרידותו המיידית, וסופו שיוצא קירח מכאן ומכאן. התשליל הפלסטיני של הציונות מסכן את שרידותה בדמיונה בלבד; או שמא העובדה שהדמיון הציוני צומצם בהדרגה לראיית הפלסטיני כתשליל, היא שמסכנת הן את השרידות המיידית של הציונות הן את שגשוגה.
ההפרדה מעניקה ביטחון ליהודים נכון לשעת קריאת מילים אלה. אופק הביטחון של היהודי בישראל-פלסטין מוגבל אפוא לדקות אלה ממש. אין לדעת מה תלד השעה הבאה כאשר יהודים ופלסטינים מעורבבים זה בזה. מכאן שתחושת הביטחון הקיומי של היהודי נובעת ישירות מעומק ההפרדה בינו לבין הפלסטיני: ככל שתעמיק ההפרדה יגבר טווח הביטחון. אולם, מעשה שטן, שגשוגו של היהודי תלוי במשאבים פלסטיניים, בכוח עבודה פלסטיני, ובמידה מחושבת ומתוכננת של רווחה לעובד, פן יהפוך למורד. כך הפכו היחסים בין ישראל לבין פלסטין, ובין היהודי לבין הפלסטיני, ליחסי מרות.
הציונות מתקיימת במתח שבין החרדה מיוצרה לבין המשיכה ליִצרה. האם להרחיב ולהעמיק את ההפרדה עד אין קץ, להשלים את המלאכה, להתמסר ליצרה, להפוך טהורה לעד ולזכות בביטחון עולם ברוח "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב"? או שמא יוצרה, או לכל הפחות אחד מהם – המודחק הפלסטיני – לעולם לא יניח לה, לעולם ישכון בתוככי תודעתה, מורשתה, דתה, ההיסטוריה שלה, ההוויה המזרחית שמאז ומעולם הייתה חלק מההוויה היהודית? ואם ישוב המודחק ויצוץ, ולעולם לא נוכל להתכחש לו, שמא נפתור את הסימביוזה הכפויה באמצעות הכפפתו למשטר היתרים דקדקני, שנהליו מתעדכנים בהתמדה כדי להבטיח לנו 99.9 אחוזי ביטחון ו-0.1 אחוז מוות?
גדר ההפרדה בינינו לבין הפלסטינים היא זמזומו הטורדני של האחוז הזעיר של המוות הבטוח, תזכורת מתמדת לאסון שמעבר לשער. היא חותרת תחת עצם קיומנו, פוצעת את נשמתנו, את גופנו, את עברנו, ההווה שלנו, עתידנו. היא מבקשת מאיתנו לדמיין טוהר יהודי מוחלט וביטחון יהודי אינסופי שמעולם לא התקיימו ולעולם לא יוכלו להתקיים. היא מבטיחה לנו ביטחון ברגע הזה ומלחמה ברגע הבא. מחוץ לגדר תשכל חרב ומחדרים אימה. האימה מפניהם, האימה מפנינו, מפני מי שהפכנו להיות: טהורים לעד.
גדר ההפרדה מעוורת אותנו. היא מפרידה בין הדימוי העצמי שלנו לבין מי שאנו. לא ייכון ביטחון ליהודים בלא שוויון לפלסטינים. לא ייכון שלום בלי פירוק יחסי המרות. לא ייכון ביטחון בלי הסרת גדר ההפרדה, אבן אחר אבן, והתמודדות עם אימת הקיום הציוני-פלסטיני בישראל-פלסטין: חוסר ביטחון קיומי דו-לאומי שיפורק רק יחד.