"אמא, אני הולכת להיפגש עם חברים", אמרה בת העשר שהתגוררה פעם בשועפאט. הילדה נולדה וגדלה בשכונה, וביתה היה אז אחד הבתים המעטים באזור. כל השכנים הכירו זה את זה, ויחסי הקרבה ביניהם בלטו לעין: ביקורים חברתיים, עמידה משותפת בטוב וברע, ילדים שגדלים יחד – תחושה ממשית של קהילה.
הילדה הזו היא אני, והחברים הם הבדואים שנהגו להתיישב בשועפאט עם עדריהם בחודשי הקיץ, כדי להימלט מן החום של בקעת הירדן. אהבתי לדבר איתם ולבלות את הזמן יחד.
סביב שועפאט, או סביב הבית שלנו, היו ואדי וגבעה, עשב ירוק ועצים. הטבע פיצה אותנו על היעדרן של גינות משחקים ועל חוסר הביטחון שחשנו עקב פעולות הכיבוש במהלך האינתיפאדה הראשונה. הייתי מטיילת שם ומציירת מפות של האזור עם בני דודיי ובנות דודותיי. היה זה מקום בטוח. לפתע דברים החלו להשתנות באופן הדרגתי, המרחבים הירוקים התחלפו בבתים מבטון, החברים התחלפו באנשים זרים. חומת ההפרדה (או חומת האפרטהייד, אם להשתמש במינוח הפלסטיני) החלה להיבנות, חבריי לא יכלו עוד להגיע מבקעת הירדן. הם היו פלסטינים, שנדרשו לאישורים כדי להיכנס לשטח ישראל וכדי לשהות בירושלים. פלסטינים "נעקרו" – אך לא באותו אופן כמו בנכבה של 1948, אלא משפטית: "אם אתה חי בגדה המערבית, או בצד הלא נכון של החומה, התושבוּת שלך תבוטל". משפחות עברו בהמוניהן "לצד הנכון" של החומה. והכול השתנה.
אני עוברת בימים אלה ליד חומת הבטון חסרת החיים וזוכרת את ילדותי, ואת דודותיי ושאר משפחתי שחיו פעם מֵעברה האחר. הבתים ההם ריקים עכשיו. אני תוהה אם בני יאמין לי שפעם לא הייתה כאן חומה, שירושלים הייתה מחוברת לשאר הגוף? או שהוא יגדל לנִרמול של חומת ההפרדה חסרת החיים?