קצין המנהל האזרחי ביקש מהחיילים לאפשר לי להתקדם. הם בדקו אותי, שלפו את תעודת הזהות שלי מכיסי, והקצין אמר: "אנחנו הולכים לעקור את העצים האלה. איפה אתה רוצה שניטע אותם מחדש?" שאלתי אותו מדוע, והוא הסביר שתוואי גדר ההפרדה יעבור במקום. עדכנתי אותו שגבול הקו הירוק רחוק כמה קילומטרים מהמקום, ושאלתי: "מדוע אתם מקימים את הגדר הזו על אדמתנו?" קולו של אוסאמה היה נרגש. הקצין ענה שיש לנו שעות ספורות להחליט היכן אנו רוצים שהם ייטעו את העצים מחדש, ואמר שהם ישובו לעקור אותם מחר בבוקר. אוסאמה הביט באדמה ושתק. החדר היה אפוף בחוסר ודאות, ואז שמעתי כיצד הוא מתמלא בתפילות ובקללות.
התחלתי לדבר: "חברים, איננו יכולים לעבור על זה בשתיקה. אנחנו צריכים להתכונן לקראתם. לא נעמוד בצד ונביט בהם עושים את זה. החיילים מגיעים בדרך כלל בשעה שבע בבוקר, ואנחנו יכולים להקדים ולהיות בשטח כבר בשש. אנחנו יכולים לקשור את עצמנו בשלשלאות אל העצים, והפעילים הישראלים והבינלאומיים כבר הציעו בעבר להצטרף אלינו". האווירה הדאוגה בחדר התחלפה במוטיבציה: "כולנו מוכנים!" עיניו של עבדאללה אבו רחמה ברקו. הוא התקשר לרשת הטלוויזיה הלוויינית אל-ערביה, ולאחר מכן ניתק ועדכן אותנו: "הם יהיו כאן מחר ויעבירו את זה בשידור חי". אין דרך חזרה. הלב שלנו פעם בחוזקה. הלילה כבר לא נישן.
החיילים הגיעו בשש בבוקר, אבל הערכנו שיקדימו ולכן הגענו בחמש. היינו צעד אחד לפניהם. אפלה שררה מסביב. הגענו כולנו – פלסטינים, ישראלים וזרים, ליפפנו בשתיקה שלשלאות ברזל סביב גופינו וסביב הגזעים העבים של עצי הזית, וחיברנו אותן במנעולים גדולים.
קרן אור ראשונה מבצבצת באופק, והצבע הזהוב-אדום הנוצץ משתקף בעצים שלנו. באותו זמן החיילים מציבים מחסום בכפר, ואינם מבינים שכבר יצאנו אל השטח, אל העצים המאוימים בעקירה. המבטים שעל פניהם, כאשר הם מגיעים ורואים אותנו כבולים בשלשלאות, לא יסולאו בפז.
כל סוכנויות הידיעות והעיתונאים בדרך לבילעין, והחיילים אינם יודעים מה לעשות. עבדאללה אבו רחמה מתראיין ללא הרף, ומדבר מול המצלמות בשם הוועדה העממית למאבק בגדר. "ישראל אומרת שהגדר נועדה לשמור על ביטחונה, אולם הביטו בעצים האלה שהם מתכוונים לעקור כדי לבנות את הגדר", הוא אומר. "הם לא קרובים בכלל לקו הירוק ורחוקים קילומטרים מההתנחלות הישראלית הלא חוקית. הגדר הזו תנתק אותנו מאדמותינו. העצים האלה הם מקור פרנסתנו. אם ישראל תגזול אותם מאיתנו היא תגזול את עתידנו".
מולי אני רואה שישה דחפורים מתקבצים ליד העצים. הם נראים לי כמו כלבים רעבים הלהוטים להשתחרר מכבליהם. אראה אותך בקרוב, אני מבטיח ללמיאא. אינני יודע אם אמרתי אמת, אולם היא יכולה לשמוע את ההיסוס בקולי. "אלוהים איתכם", היא אומרת בקול רועד. בשעה עשר וחצי החיילים מקבלים את הפקודה ומתחילים להתקרב לעצים. הם ניגשים אל הפעיל הפלסטיני וג'יה, תושב הכפר, בן חמישים, זקנו לבן. הוא עומד קשור לעץ וקורא באומץ ובקול רם שיר שחיבר על עץ הזית. החיילים מאזינים בחשש בעודם מתקרבים אל הפלסטינים, החמושים בכוח הצדק בלבד. לבסוף הם מרחיקים ועוצרים אותם.
במקרים כאלה הישראלים בדרך כלל מועברים לתחנת המשטרה ואז משוחררים, הזרים מגורשים דרך שדה התעופה, והפלסטינים נעצרים בבתי כלא צבאיים למשך שבועות או חודשים. למרבה ההפתעה, הפעם החיילים מרחיקים את הפעילים הישראלים והבינלאומיים ומשחררים את הפעילים הפלסטינים. מה קורה כאן?
החיילים מפזרים את ההתקהלות בכוח הרחק מאדמתו של אוסאמה, מכים באלות את כל מי שעומד בדרכם וגוררים אותו. הכלבים הרעבים – הדחפורים העצומים – שוחררו מכבליהם, והם מתחילים לנוע. הם אוחזים בטרפם, חופרים בזרועותיהם העצומות את האדמה מתחת לעצי הזית הוותיקים, הישישים. הם מרימים את העץ ומבתקים את עורק חייו.
תם האסון. אנחנו סופרים כמאה עצי זית שנעקרו והושמדו. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו.
מוחמד אל-ח'טיב