מאז שנת 1967 פועלת ישראל לביצור תביעתה על ירושלים כולה כבירתה הבלעדית ולערעור התביעה הפלסטינית כלפיה. המדינה ערערה על מעמדם של התושבים הפלסטינים בעיר מולדתם ועל שייכותם אליה, בהעניקה להם מעמד של תושבים שאינם אזרחים. על רקע הסיפוח הכפוי של שטחי ירושלים המזרחית הייתה אוכלוסייה זו לקהילה אתנית נעדרת זכויות אזרחיות ופוליטיות, החיה בתוך חברה דמוקרטית לכאורה. מעמד התושבות היה אמור לספק מינימום של צרכים, זכויות והגנות לאוכלוסייה הפלסטינית, אלא שהמדיניות הישראלית רוקנה אותו במידה רבה מתכניו: היא מנעה מהפלסטינים לרשום את קרקעותיהם ונכסיהם כדין, הטילה מגבלות קשות על התכנון והבנייה, הזניחה את התשתיות החומריות והחברתיות, דיכאה את הפיתוח הכלכלי והחברתי והטילה הגבלות נוקשות על חופש הביטוי וחופש ההתארגנות. בשנת 1988 הגדיר בית המשפט הישראלי את מעמד התושבות עצמו כמעמד ארעי ומותנה, אשר פקיעתו תלויה ברצון השלטון הישראלי. כלומר, במקום שיסדיר את מצב תושבי העיר הפלסטינים, הפך מעמד התושבות עצמו לחרב מתהפכת מעל ראשם, וההכרח להוכיח באופן תמידי "מרכז חיים בירושלים" מכתיב מאז את כל אורחות חייהם.
בשנים 2002-2004 הוקמה גדר ההפרדה בנסיבות ביטחוניות קשות ביותר. אולם התוואי שנקבע לה – המקיף את "ירושלים רבתי" – מבטא שאיפה להכתבה חד-צדדית של המציאות הגיאו-פוליטית והדמוגרפית בירושלים הרבה יותר משהוא משקף שיקולים ביטחוניים. עקב כך סיפחה הגדר בפועל שטחים נוספים מן הגדה המערבית, ניתקה את ירושלים המזרחית מסביבת חייה הפלסטינית, הסלימה את משברי הדיור והכלכלה בעיר והעמיקה את הפיצול והסגרגציה במרחב הפלסטיני כולו. בירושלים עצמה הפרידה הגדר מהעיר את אזור כפר עקב-סמיראמיס בצפון העיר ואת אזור מחנה שועפט בצפון-מזרחה, הכולל גם את השכונות ראס שחאדה, ראס חמיס ודחיית א-סלאם. עשרים שנה לאחר בניית גדר ההפרדה מתגוררים בשכונות שהגדר הפרידה מהעיר כ-150,000 בני אדם – יותר משליש מתושבי מזרח ירושלים. באופן רשמי, מדובר בשטח ירושלים ובתושבים המשלמים מיסים לעיריית ירושלים, תורמים לכלכלת העיר ומעורבים בהווייתה; באופן מעשי, הרשויות הישראליות מדירות את רגליהן משכונות אלו, מפקירות אותן לגורלן ומעלימות עין במכוון ממובלעות העוני והצפיפות שצמחו בהן.
מאז בנייתה הפכה הגדר כלי לעקירת תושבים פלסטינים מהעיר – אלה שהתגוררו בשכונות שהוצאו אל מעבר לגדר ועשרות האלפים הנאלצים להגר אליהן מכורח הנסיבות שהמדיניות הישראלית יצרה, כלומר היעדר אפשרות בנייה לפלסטינים בתוך העיר והסיכון למעמד התושבות ביציאה מגבולותיה המוניציפליים. המצב בשכונות שמעבר לגדר הוא תמונת מראה מוקצנת של המצב בירושלים המזרחית: הזנחה מוחלטת של תשתיות פיזיות וחברתיות והפקרת הקרקעות להשתלטות עבריינית ולבנייה חפוזה ובלתי מתוכננת שאינה עומדת בסטנדרטים מינימליים; היעדר כמעט מוחלט של שירותים חברתיים; והאילוץ לעבור במחסומים הפוגעים פגיעה אנושה בחופש התנועה. ובכל זאת מושכים אליהם אזורים אלה, המצויים רשמית בתוך העיר אך מופרדים ממנה על ידי הגדר, תושבים מזרח-ירושלמים רבים – אלה הנמצאים בקצה הפגיע ביותר למדיניות הישראלית בכל הקשור במעמד הכלכלי-חברתי, מצוקת הדיור והסיכון למעמד התושבות. הם נאחזים במגורים בשכונות שמעבר לגדר כמפלט אחרון מפני נטישת החיים בעיר מולדתם, מודעים למלכודת שנטמנה להם אך ממשיכים להיכנס אליה בלית ברירה. ככה זה כשהחיים תלויים על בלימה – בין החשש מניתוק מוחלט מירושלים ובין אי-היכולת לשרוד תחת מכבש הלחצים בתוכה. בנסיבות אלה ההישרדות של היום היא החור השחור של מחר.
בעשור האחרון ניכרת האצה בניסיונות להביא לעקירתן הפורמלית של השכונות שמעבר לגדר מירושלים הן באמצעות ניסיונות חקיקה הן באמצעות הצהרות ותוכניות ממשלה. מגמה זו עלולה לפעול כבומרנג אם תעורער עוד יותר זיקתן של שכונות אלו לירושלים או אם יתרחש בהן אסון הומניטרי, דבר שהוא כמעט בלתי נמנע בתנאים השוררים בהן. ואולם גם בלא שינוי דרסטי במצב השכונות שמעבר לגדר, ישראל לא תוכל להתעלם לאורך זמן מהשלכותיו ההומניטריות, החברתיות והפוליטיות. בהיעדר שינוי משפטי או פוליטי, נשמר לעת עתה מאזן האימה: ישראל אינה יוזמת שינוי חוקי ומהותי במעמדן של השכונות שמעבר לגדר, דבר העלול לסבך אותה בזירה הפוליטית הפנימית והבינלאומית, אך ממשיכה להשתמש בכל ההזדמנויות שהגדר יצרה ככלי לגירוש הפלסטינים מהעיר. אך גם אם השכונות שמעבר לגדר יופרדו לחלוטין מירושלים, ישראל לא תוכל להתנער מאחריותה המעשית והמוסרית ולא תוכל לשלול מן התושבים הפלסטינים את זיקתם לעיר. משני צידי הגדר – בתוך העיר, ובמרחק גדר אחת בלבד ממנה – חיה אוכלוסייה גדולה ענייה ומדוכאת, המובחנת בתוכה רק בעומק הייאוש. למצב זה אין אח ורע בעולם: קיומה של קבוצה לאומית אתנית משוללת זכויות אזרחיות ופוליטיות, כלואה בחלקה בתוך מתחמים מסוגרים, לא בפלנטה מרוחקת אלא בתוך בירת מדינה הטוענת למשטר דמוקרטי. מהשלכותיה של מציאות זו שום גדר לא תוכל להגן.